"להילחם או להרפות"

לאחרונה שיתפה אותי חברה באפיזודה מתסכלת שקרתה לה, היא סיפרה שהרבה זמן חיכתה כדי לקבל אישור מאחד ממשרדי הממשלה, שיאפשר לה להתקדם בתחום מסויים.

כדי לקבל את האישור הזה נדרשה להביא הרבה מאד מסמכים, ולעבור הרבה שלבים, והנה הגיע היום והיא נכנסה לישורת האחרונה , אבל אז קיבלה הודעה הביתה שמשהו השתבש בדרך ואחד המסמכים פג תוקפו ,היא צריכה להתחיל את כל התהליך מחדש.

היא מתקשרת אלי ואומרת: יפה, צריך להבין את המסר שהשם שולח ,עשיתי כ"כ הרבה השתדלויות וזה לא הולך.. סימן שזה מה שהשם רוצה, אני מפסיקה ומשחררת .

ומה שצריך לקרות יקרה.

נדהמתי מהיכולת שלה להשלים עם המציאות אחרי שטרחה כ"כ הרבה, ורקמה חלומות, וקיוותה, ופעלה...

הסוגיה הזאת מעסיקה את כולנו,

 הרבה מאד פעמים בחיים אנחנו שואלים את עצמינו להמשיך ?לפעול? עד כמה להילחם? או להרפות ולתת להקב"ה להוביל??

חז"ל כבר אמרו:" לא עליך המלאכה לגמור  ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה"..(מסכת אבות )

הכל עניין של איזונים, לפעול ולהרפות .

ביהדות השגחה פרטית ובחירה חופשית הולכים תמיד ביחד, ואין הם מבטלים אחד את השני חלילה,

אנו נדרשים לקבל את רצון השם ותוך כדי לפעול ולבחור,

לעשות ולהרפות.

הורים שמגדלים ילד מיוחד מבינים את זה מצוין, שום דבר לא מובן מאליו, אם ילך, אם ידבר, אם יבין וכמה. .חוסר הוודאות הרבה יותר נוכח ,מיד אתה מרגיש שאתה בידיים של השם בעוד שכאשר מגדלים ילדים רגילים יש אשליה שאנחנו שולטים במציאות החיים. אשליה שדוחפת אותנו יותר להילחם במציאות, מאשר לקבל אותה, להרפות ולסמוך על הקב"ה.

מענדי הילד המיוחד שלנו כיום בן 15, אני זוכרת שבשנים הראשונות  הייתי עסוקה מידי יום בבירוקרטיה המתישה בכל העניינים הרפואיים והטיפולים שנדרש לקבל.   יום אחד בעודי מסתכלת על הקלסר המלא במסמכים שלו, הרגשתי שאני צריכה איזה משפט מנחה , מול העיניים שיראה לי את הדרך, שיכוון את התודעה שלי למקום מחזק. זה כלי שאני משתמשת בו באימון האישי,

רשמתי על הקלסר: "מענדי...לפחות נהנה מהנסיעה", המשפט הזה אמר לי ,מענדי זה רצון השם, המציאות שהוא הביא אתו לחיינו, היא רצון השם.

בזה אין לי מה להילחם , ברגע שהוא נולד כבר עליתי על הנסיעה הזאת,

עכשיו אני יכולה לבחור אם להישאר דרוכה או להרפות ולהנות ממה שאפשר, וזו עבודה תמידית.

מאד קל ליפול לאשליה שאם רק נעשה כך וכך, נשיג תוצאה טובה יותר. נשנה את המציאות..

בעוד שמה שאנחנו יכולים לשנות, זה בעיקר את האופן שבו אנחנו מקבלים את חוסר היכולת שלנו לשלוט בתוצאות.

כמה משחרר כשאני לא צריכה לאחוז בהגה, ונשאר לי זמן להסתכל על הנוף...

לפעמים זה אפילו מאתגר הרבה יותר, יבינו את זה הורים שמתמודדים עם ילד במצב רפואי  לא פשוט, למשל עם האפילפסיה של מענדי, בזמן התקף נכנסים למצב שצריך לפעול, יש דריכות גבוהה,צריך לקבל החלטה האם מתפנים לבית הרפואה האם מחכים להטבה..האם לתת תרופה ,כמה לתת.איך לשדר רוגע לילדים האחרים שבבית, ואיך להכיל את החוסר אונים המושלם שאין בכוחי להושיע את ילדי,רק להסתכל עליו בעיניים כלות ובבטן מתהפכת.

ובד בבד צריך לזכור שאין מה לדאוג, שהשם מנהל את העולם, ושאני אף פעם לא לבד, לא לדאוג מההשלכות, לא לפחד מזה שזה לא נגמר...

 שלושה שותפים באדם אבל זה לא מתחלק בשלוש, החלק שלו הוא הגדול ביותר, אנחנו רק עוזרים ...

אז האתגר שלנו לשלב, לפעול , להילחם אם צריך, ולהישאר ערניים למסרים , מתי יש להרפות.

הרפו ודעו כי טוב ה'!